יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומה עוד?

ברכבת ההרים הטרופה של אירועים וימי זיכרון על כאבי העבר וסבל ההווה מבקש להדגיש את המובן מאליו, את הצורך בהחלמה מסבל וטראומות שאנו חווים כפרטים וכעם. החלמה שהיא לא רק גופנית ונפשית שמאפשרת חזרה כאילו לשגרת יומיום כלשהי אלא גם ריפוי של הלב והמרחבים שחוו סבל כה רב. הסיבה לכתיבת בלוג זה היא לשתף דרך שאותה מצאתי מיטיבה עבורי בדרך שבה כול צעד כזה או אחר מאוד משמעותי.

כל עוד אין אנו מוצאים את תעצומות הנפש  ואת הדרך המתאימה עבורנו לתהליך הריפוי, אנו לפותים בכאב שנגרם לנו ופועלים ומגיבים מתוך מכלול הרגשות השלילים, תגובה העלולה להביא עוד סבל לנו, ליקרים לנו ולעולם כולו. תהליך הריפוי הוא לא רק אישי אלא נוגע במעגלים גדולים יותר של משפחה, קהילה והעולם שמסביב לנו, ומביא יותר חמלה ואכפתיות לעולם שזקוק לה נואשות. בתהליך הריפוי אנחנו נוגעים בכאבים ומצוקות לא רק של השואה, השבעה באוקטובר ומלחמה ללא סוף אלא גם אולי בכאבים שאנו נושאים מהילדות, זוגיות, עבודה ומה לא. נראה כי מיומנות זו של ריפוי עצמי היא כה חשובה אך חשיבותה לא מספיק מוכרת. תהליך הריפוי מאפשר לראות דרכים נוספות לפעולה חיובית ומיטיבה לכולם. מתנה נפלאה שאנו יכולים להעניק לנו ולילדינו.

סיפורי האישי אינו העניין המרכזי אלא אמצעי בלבד להעביר את המטרה שלשמה נכתב הבלוג שהיא האפשרות לגעת ביכולת הריפוי שלנו. גדלתי להורים ניצולי שואה תחת ענני אובדן ענק, כאב פיסי יום יומי, פחד קיומי ורגשות עזים שרק מדי פעם פרצו את המחסומים. וכמובן אהבה ודאגה רבה  שהעניקו כה הרבה אך גם הגבילו... סביבה זו השפיעה על אישיותי באופן שגרם לי קשיים רבים להביע את עצמי ואף לבטא התנהגות כמו כעס, דאגה, רצון לנקמה ועוד. זכיתי לעזרה שהיטיבה במידה זו או אחרת אך לא הצלחתי לגעת בשורש הכאב. הפסקתי לקרוא ולצפות בספרים וסרטים מהשואה, למעט הבולטים שבהם כמו הסרט 'שואה', שכן חשתי שהם רק מוסיפים עוד אבנים לשק הכבד שכבר גדוש אך לא נותנים לי ידע וכלים כיצד להתמודד עם כל המטען הזה???

שינוי חשוב היה כאשר הכרתי במרכז Nyingma  באמסטרדם Kum Nye יוגה טיבטית שלא הכרתי קודם לכן והתחלתי לתרגל. בעזרת קום ניי הכרתי את עולמן המופלא של תחושות הגוף וזרימת האנרגיה בגוף ומצאתי דרך להשקיט במעט את המחשבות, הזיכרונות הדעות שחוזרים על עצמם עוד ועוד. ההכרות עם תחושות הגוף פתחו לי פתח לסוג התנסות שונה ואפשרות לגעת בכאב ובכיווצים בגוף ובתודעה בדרך מעודנת דרך חוכמת הגוף.

Translation of the image above:

As soon as the body and the breath are sufficiently calm and relaxed, immediately almost magically, the joyful feeling arises. This is the feeling to expand and accumulate; this is the cream of Kum Nye, the essence.

"תרגילי קום ניי מפעילים תהליכי ריפוי מיטיבים המזינים אותנו באופן נפשי, רגשי ואף פיסי...כל תרגיל מרפה מתח פיסי ונפשי ובו בזמן מעורר תחושות גוף המביאות לאיזון של גוף ותודעה"

מתוךKum Nye Tibetan Yoga, Tarthang Tulku

במרכז נינגמה למדתי עוד מספר נושאים כמו מדיטציה והכרות עם פלאי התודעה. בקריאת ספרים בתחום של Nyingma Psychology  חשתי כאילו המחבר מיטיב לתאר את מצבי טוב יותר ממה שאני יכולתי לעשות ואף מציע דרך מאתגרת לריפוי הנשמעת הגיונית וגם אפשרית...תוך כדי התנסות ראיתי את הערך המוסף של דרך זו עבורי כך שבאופן טבעי היא השתלבה באורח חיי.

כשנוצרו התנאים והנסיבות המתאימים למדתי מהי Tsa tsa. הצאהצות הם קונוסים קטנים, מעין סטופות קטנות עשויות מחמר שעל ההיקף שלהן סמלים, מנטרה וברכות ומצופות בעלעלי זהב. בתוך הצאהצאה טקסט עם תפילות וברכות. 

במסורת של נינגמה נוהגים לטמון צאהצות באדמה באזורים בהם התרחשו אירועים שגרמו להרבה סבל כתוצאה מאסונות טבע או מעשה ידי אדם. היה משהו באיכות הקורנת של הצאהצות שחיבר אותי אליהן ויחד עם עוד אנשים בנינגמה עלה החזון להביא את האנרגיות המרפאות של הצאהצות לאדמה ולמרחב של מחנות הריכוז לשעבר שצולקו בסבל כה רב.

מצרף מעט מתוך מה שכתב טארתנג טולקו על הצאהצות:

"בתקופה בה כל שנה מביאה אסונות טבע, מגפות ומלחמות קיימת דאגה וצורך לדאוג לכדור הארץ בכללותו, אך הפתרונות לא נראים. על פי הקוסמולוגיה הטיבטית ההרמוניה תלויה באיזון בין שלושה מרחבים, זה שעל פני האדמה, זה שמעליה וזו שמתחת לאדמה. ברמה עמוקה נראה כי חוסר האיזון של התודעה גורם לחוסר האיזון בסביבה החיצונית. ההבנה של הקשר בין העולם הפנימי לסביבה החיצונית הדוק הרבה יותר ממה שהאדם בסביבה המודרנית מבין שכן ידע זה נעלם בימינו.

במסורת נינגמה לצורות, לצלילים ולסמלים המבטאים את שלמות החוכמה והחמלה יש איכויות של איזון ומרפא הזורמות מהסמלים ויכולות להשפיע על המרקם העמוק הבסיסי של עולמנו. כוחות עלומים בלתי נראים חובקים את הסביבה כולה על כל המאכלסים אותה: האוקיינוסים היבשה והרקיע, הצמחים בעלי החיים וכל מחשבה המופיעה בתודעתם של יצורים חיים."

בחנו מספר אפשרויות לקיום אירוע לו קראנו 'זריעת זרעים של מרפא'.. ומחנה ברגן בלזן עלה כאפשרות המועדפת. זהו גם המחנה ממנו שוחררה אמי ז"ל באפריל 1945, לפני כ 80 שנה. נסענו לביקור במחנה עם חברי מתיאס גרלך מגרמניה. נסיעה אותה לא אשכח. שאלתי את פקידת הקבלה אם אוכל למצוא משהו הקשור אל אמי. היא הפנתה אותי לשני ספרים עבי כרס עם רשימות המשוחררים/ות שערכו הבריטים לאחר שחרור המחנה. לאחר חיפוש מצאתי את שמה של אמי, גוטה וינצ'יגסטר מלודז' פולין...בין כל כך הרבה שמות מכל הלאומים. עבורי זאת הייתה תחושה מרגשת של סגירת מעגל, הרגשה של נוכחות ומשמעות צלולה ובהירה. זו הייתה הזדמנות לתת לסיפורים שאמי ספרה מברגן בלזן לעלות ואני צללתי לעולם האפל של מחנה הריכוז באין סוף מידע מסרטים ספרים ועדויות, והפעם כשברשותי הידע והכלים של הלימוד שאתי.

הלימוד שהכרתי בתקופה זו היה של 'ארבעת המידות ללא שיעור' The Four Immeasurable. תרגול כה מאתגר הנוגע בכל כך הרבה מחסומים רגשיים הנראים בלתי עבירים.

• לוּ יזכו כל בעלי התודעה באושר ובגורמי האושר

• לוּ ייפרדו כל בעלי התודעה מסבל ומגורמי הסבל

• לוּ לעולם לא ייפרדו כל בעלי התודעה מאושר נטול כאב

• לוּ יְפַתחוּ כל בעלי התודעה את מידת ההשתווּת, ללא משוא הפנים של היקשרות ושל סלידה.'.

לאחר הכנות רבות ותהליך פנימי וחיצוני כאחד התקיים אירוע רב-דתי במחנה ברגן בלזן שבו הוטמנו צאהצות באדמה וגם בלב תוך כדי תפילות ממסורות שונות.

השלב הבא שכמו נסלל מעצמו הוביל לאושוויץ-בירקנאו. המפגש הראשון עם התמונות והאסוציאציות המחרידות של המקום, המפגש המצמרר עם השלטים והשער, ביקורי ההכנה הארוכים והאינטנסיביים בבלוקים השונים, הליכה דוממת בערפילי הבוקר בין המסילות, הגדרות ותאי הגזים. ותסכול שבקשתנו לא אפשרית. כל אלו נחרטו הייטב בזיכרוני ובליבי. עד שלפתע משהו נפתח בין העננים, מפגשים עם אנשים שפתחו את ליבם ואת רצונם לעזור ולמצוא פתרון לזוג המוזר של יהודי וגרמני המחפשים דרך להילינג במסורת בודהיסטית על אדמת פולין באושוויצ'יום...

בסופו של דבר היה אירוע בממד אחר בן חמישה ימים. הסיפורים של אמי, מילותיה של אתי הילסום, תמונות, ספרים, סרטים אין ספור, משפט של ילד שכתב 'אמי אהבתיה', לגעת בסבל החוצה כל גבול ותחום, ורשמים רבים אחרים לוו כל צעד, במקלחות, במסילות, בצריפים ובכל גרגר חול ואויר. באירוע השתתפה קבוצה של אנשים  ממדינות שונות שנוכחו, שתפו, בכו, התפללו, דקלמו מנטרות, הטמינו צאהצות, הדליקו נרות, עמדו פעורי פה בטקס זיכרון של קבוצת תלמידים מגרמניה, הבעירו קטורת. ובסופו של דבר משהו קרה ונפתח בלבבות ובאווירה. סיימנו בארוחת שישי במנזר סמוך לבירקנאו  לציין את הפוטנציאל לריפוי ולטוב אפילו במקום כזה.

אחת המשתתפות באירוע באושוויץ-בירקנאו Renate Abel מגרמניה בקרה לאחרונה באושוויץ-בירקנאו ושתפה את רשמיה בפייסבוק. לבקשתי כתבה רנטה את חוויותיה בבלוג ואני נרגש ומודה על הזכות לצרפו כאן.

תודה והוקרה מקרב לב!

הבלוג באנגלית בהמשך.

הצאהצות מצאו את דרכן לישראל, פלסטין, עוטף עזה, אירופה, ארה"ב, אמזונס בברזיל, האוקיינוסים ועוד. פרטים לא עדכניים באתר.

כולי תקווה שמשהו מהמילים שכתבתי יביאו תועלת ולו גם למישהי/ו אחד.

באם תרצו לשתף את התובנות והדרכים שאתם מצאתם להכיל את הכאב של השואה או המלחמה או כל דבר אחר אודה לכם באם תשלחו לי פרטים בפרטי itzhakpreiss@gmail.com ואעלה אותם לבלוג ואולי עוד אנשים יוכלו להיעזר בניסיון שלכם. תודה רבה!

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2025

הבלוג של רנטה

Return to Auschwitz

Notes on a personal journey

       __________________________________

PLANTING SEEDS OF HEALING – the experience, in 2016, of burying more than 540 tsatsas at four sites around Birkenau and planting four trees there has lived on in me. I have recently spent three days in Auschwitz this spring, together with a friend.

The tree that we planted near the first ramp in Birkenau has grown. Once again, I could sense the horror of the place and, at the same time, the healing power of the many rituals that visitors have performed and of the tsatsas that we buried there. I discovered a second tree at the edge of a spot near a playground – remembrance, healing energy, and vibrant life come together in this place.

We went in through the back entrance to the camp in the morning. We were almost alone, surrounded by nature and silence. We walked across broad meadows. The ashes of hundreds of thousands of people were scattered here. Their bodies had been burnt in the crematoria or piled on top of each other in large heaps. We came to the ruins of the gas chambers and ovens. The scale of the daily destruction of human lives, especially between 1942 and 1944, is unimaginable. We were inwardly shaken and sensed a degree of disassociation as we experienced the shock of opening ourselves to what had happened. And surveyed the huge area where hundreds of thousands of people had been cramped together in barracks surrounded by barbed wire. We could not find a way through and could imagine how it felt to have no way out. And there in the distance was the entrance to the camp with its tall watchtower.

Once again, I saw before me the ramp that leads into the camp. That is what I saw when I discovered memories from my last incarnation, when I was separated from my child on this ramp. The memories come to me once again – of my heart being broken and of dying in terror. I was able to understand a lot about my life, after I discovered this earlier incarnation. The whole trauma can be seen in the eyes of the people in the photographs that now line the paths through the camp, photographs which portray the pain and suffering. (These thousands of eyes were painted by Marian Kolodziej, a survivor of Auschwitz, who was born in 1921 and died in 2009. It was only during the last sixteen years of his life that he was able to express the horror of Auschwitz through his paintings.)

We went on our way and came to the memorial where we performed our last ceremony in 2016, in which I had sensed a power that could heal the souls.

And this time too I was a German in this place, the child of a traumatised father who lived through the whole war as a soldier, failed in an attempt to return home, and survived nearly five years in captivity in Russia. And the child of a mother who told me, when I was a teenager, that she had known nothing, that there were no Jews in the village where she lived. In the village where the synagogue was burnt down, and the Jewish inhabitants were harassed and deported. Only a few were able to flee abroad. And only one of them came back. And there is an old Jewish cemetery with a memorial stone for fifteen victims of fascism in this small village.

That is the other side of the story that I am conscious of, having been born after the war into the nation of the perpetrators. Perpetrators who have passed on to their children and grandchildren the dramas that they themselves have denied or failed to come to terms with. The roles of victim and perpetrator change over as they are passed on from generation to generation. Is that how we human beings manage to perpetuate our suffering? How can we broaden our view to encompass other people, other nations, the whole Earth, other times, and a time of peace?

ONLY COMPASSION CHANGES THE WORLD

I have come to understand this message of the Dalai Lama better and better in the course of my life – and to draw near to its dimension.

Renate Abel

הוקרה לאנשים של ריפוי במהלך ההכנות לאירוע באושוויץ-בירקנאו זכיתי להכיר את אתי הילסום שכאשר קראתי מספר משפטים מיומנה זה כמו גילוי מעולם אחר...

"התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא:

לכבוש בתוכנו מישורים של שלווה, עוד ועוד שלווה, כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים.

וככל שתהיה יותר שלווה באנשים, כך תהיה יותר שלווה בעולמנו הנסער."

השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום 1941-1943

עם חזרתי לארץ זכיתי להכיר מספר אנשים שהם כמו כוכבים מנצנצים בשמיים מארגונים כמו פורום משפחות שכולות, בדרך להחלמה ורבים שרפאו כאב עמוק ורותמים את כל כוחם לשינוי מיטיב לעולם. זכות גדולה היא עבורי להכירם.